הדין האישי (בכל הנוגע לנישואין וגירושין) באשר ליהודים במדינת ישראל, מושתת כולו על ההלכה היהודית-דתית. היות והדין האישי מכיל את כל הנושאים "שבינו לבינה", הרי שלנושאים אלו, נלווים תתי נושאים חשובים לא פחות. נוכל למצוא בדין האישי את נושאי הליך הנישואין והגירושין, מזונות ילדים ומזונות אישה, משמורת ילדים, חלוקת רכוש, צוואות וירושות, אפוטרופסות ועוד. מכאן, במאמר המובא לפניכם/ן, נעסוק בהליך הגירושין, הליך הטומן בחובו קשיים מנטליים וכן קשיים כלכלים. בשל מעורבות רגשית יתרה, ההליך הופך לאמוציונלי ולעיתים נוצרות בעיות לא פשוטות ומורכבות, עמן הצדדים נאלצים להתמודד. ההליך הופך אף לקשה יותר כשילדים נמצאים בתמונה ומהליך מורכב הוא הופך לעיתים קרובות למלחמת כוחות בין הצדדים.

בשורות הבאות נסקור את הליך הגירושין על בוריו. תחילה, נציג את הערכאות המוסמכות לעסוק בדין האישי בכלל ובהליך הגירושין בפרט. כמו כן, נציג את החוק שמכוחו פועלות הערכאות האמורות. בהמשך המאמר, נציג את הליך הגירושין וכן נבחן האם ישנו הליך נוסף לגירושין אזרחיים. לבסוף, נציג את הנושאים הכרוכים להליך הגירושין, כדלקמן: מזונות ילדים ומזונות אישה, משמורת והסדרי ראייה, חלוקת רכוש וכן נעמוד על ההשלכות הקיימות של כל נושא, כתוצאה מהליך הגירושין.

נבקש להעיר, כי מאמר זה הינו מאמר תוכן, אשר חובר על מנת לחשוף אתכם/ן להליך הגירושין מנקודת מבט משפטית וכן על מנת להציג בפניכם/ן את הזכויות העומדות בפניכם/ן. אין מאמר תוכן זה מהווה תחליף לייעוץ מקצועי עם עורך דין מומחה בתחום דיני המשפחה והליך הגירושין בפרט.

ערכאות מוסמכות בדין האישי:

כאמור, הדין האישי מושתת על ההלכה העברית–יהודית שהתפתחה עוד בימי קדם. במרוצת השנים, שמרו על ההלכה היהודית שהתפתחה מעת לעת וכך שימרו אותה עד עצם היום הזה. במדינת ישראל קיימות שתי ערכאות מקבילות המוסמכות לדון בדין האישי, אותן נציג כדלקמן:

בית הדין הרבני – בתי הדין הרבניים פוסקים על פי ההלכה היהודית והמשפט העברי. לבתי הדין הרבניים ניתנה סמכות בלעדית לעסוק בנושאי הליך הנישואין והליך הגירושין, של בני זוג המוכרים כיהודים על פי ההלכה. את סמכותם שואבים בתי הדין מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 (להלן: "חוק שיפוט בתי דין רבניים"). סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים, הן למעשה ירושה מהשלטון העות'מאני, אשר קבע כי לכל עדה בארץ תהיה סמכות לדון את חבריה, על בסיס הדין האישי החל עליהם. דהיינו, בני זוג יהודים המתחתנים, יעברו את ההליך המרגש והשמח בחייהם, מכוח הדין העברי–דתי (כלומר, בפיקוח הרבנות), שם ינוהל ההליך על פי דין תורה. מכאן, שגם בהליך הגירושין, בית הדין הרבני יפעל על פי דין תורה וישתמש בסמכותו הבלעדית לעסוק בנושאים האמורים. השופטים היושבים בבתי הדין הרבניים נקראים דיינים. לרוב, הדיינים יושבים בהרכב של שלושה, אך במקרים דחופים ובהסכמתם של שני הצדדים, ניתן לשפוט גם בהרכב של דיין אחד. בישראל קיימים בתי דין רבניים אזוריים, אשר פזורים ברחבי הארץ וכן קיים בית דין רבני הגדול, המשמש כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי דין רבניים אזוריים. זאת ועוד, משמעות הסמכות היחידה הנתונה לבתי הדין הרבניים, היא: רק לערכאת השיפוט הספציפית הזו, יש סמכות לדון בעניין ספציפי – הליך נישואין וגירושין.

הליך הגירושין הינו הליך סבוך ומורכב, אשר מתלווים אליו נושאים נוספים, כמו חלוקת רכוש ומזונות אישה, או, אם ישנם ילדים בתמונה, גם נושאי המשמורת ומזונות הילדים. לצד הסמכות הבלעדית הקיימת לבית הדין הרבני, גם קיימת לו הסמכות לעסוק בנושאים נוספים הקשורים לדין האישי, הכרוכים להליך הגירושין כאמור. לכן, בעת מתן הגשת תביעה לגירושין, יוכלו בני הזוג, יחד או לחוד, לבקש ולכרוך את אחד מהנושאים הנלווים, לתביעת הגירושין. עצם הבקשה תעניק סמכות בלעדית לבית הדין הרבני, לעסוק באותו נושא. מכאן, שרק בערכאה הנבחרת, יידון הנושא. למעשה, נתינת הסמכות הבלעדית לעסוק באחד הנושאים הכרוכים להליך, גורמת ל"מירוץ סמכויות" בין הערכאות, שעליו נפרט בהמשך המאמר.

נישואין אזרחיים:

בית הדין הרבני פועל על פי ההלכה העברית – ומכאן, שהיא מוטלת אך ורק על יהודים. כידוע, כיום ניתן להתחתן גם בהליך אזרחי, אשר לא מחייב את המעבר ברבנות, כך שלמעשה, בני הזוג אינם נישאים בחתונה דתית, אלא אזרחית. מכאן עולה השאלה, כיצד יכיר בהם בית הדין הרבני? הרי נישואיהם לא נערכו כדת משה וישראל, האם יהיה הגיוני להחיל עליהם את הדין הדתי בעת הגירושין?

במרוצת השנים התפתחו מספר גישות לבית הדין הרבני, אשר מתייחסות להכרה בנישואין אזרחיים, כדלקמן:

לא מכירים בנישואים אזרחיים – זוג שהתחתן בנישואים אזרחיים, אינו נשוי בעיני בית הדין הרבני. מכאן, שאין תוקף לנישואים שלהם והם לא צריכים גט.

רואים בנישואים אזרחיים בדיוק כמו נישואים דתיים – היות ובין בני הזוג התרחשו חילופי טבעות וחתימה על מסמכים ואף התקיימו החלפת נדרים או הבטחות ביניהם, הרי שהם נחשבים לנשואים. מכאן, הם חייבים לקבל גט כדין.

גישת הביניים – גישה זו מאמינה כי אין לשפוט בצורה קיצונית לכאן או לכאן, כפי שתי הגישות שהוצגו לעיל. לכן, גישה זו מכירה באישה שהתחתנה כאישה נשואה ולכן יינתן לה "גט לחומרא" – כלומר: גט ל"יתר ביטחון". גישה זו היא הגישה שבה משתמש בית הדין הרבני כיום ככלל, כאשר מדובר בבני זוג יהודים שנישאו במדינה זרה.

בית המשפט לענייני משפחה:

מדובר בערכאה מקבילה לבית הדין הרבני, המוסמכת לדון בנושאים הכרוכים להליך הגירושין. כאמור, בית המשפט לענייני משפחה אינו יכול לדון בהליך הנישואין והגירושין, היות וסמכות זו הינה בלעדית לבית הדין הרבני. בית המשפט לענייני משפחה ידון בכל שאר הנושאים הקשורים לדין האישי ככלל ונושאים הכרוכים להליך הגירושין בפרט. את סמכותו שואב בית המשפט לענייני משפחה מכוח חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה–1995. בית המשפט לענייני משפחה, ביושבו כבית משפט השלום, ידון בנושאי הדין האישי. ערעור יוגש לבית המשפט המחוזי בזכות ולבית המשפט העליון ברשות.

הליך הגירושין:

ההחלטה להתגרש, הינה אחת מההחלטות היותר מורכבות וקשות שאדם מקבל. למעשה ,החלטה זו מהווה מעין צומת דרכים בחייו, הדורשת המון כוחות נפשיים ולעיתים יכולת כלכלית אדירה. ההחלטה כרוכה בדו–ערכיות שמלווה את הזוג בתקופת תהליך הפרידה ולעיתים גם תקופה ארוכה לאחר מתן הגט. לרוב, הליך הגירושין יתחיל לאחר שאחד מבני הזוג לקח את ההחלטה לידיו ואילו לצד השני לא נותר אלא לקבל את המצב.

כל מקרה של גירושין, נוגע באופן ישיר לא רק לבני הזוג עצמם, אלא גם לילדיהם ולמשפחה המורחבת. יש מספר לא מבוטל של סיבות, שבגינן זוג מחליט להתגרש:

כלכלית – כמעט כל זוג נקלע למשבר כלכלי במהלך חייו. יש כאלו שהמשבר גובר על חוזק הזוגיות ולכן הם מחליטים להפריד כוחות ולהתגרש.

בגידה – בצורה שכיחה, אחוז הגירושין עולה ומוכר אצל זוגות שאחד מהצדדים בגד ולכן החליט הצד השני לסיים את הקשר הרגשי ואף לפרק את התא המשפחתי.

חוסר תקשורת – לצערנו, כיום, המון זוגות מגיעים להחלטה להתגרש מוקדם מן הרגיל. לעיתים מדובר בוויכוחי סרק או חוסר תקשורת וחוסר הסכמה על דברים מסוימים. הדעה הרווחת בקרב הציבור, היא כי בעיה זו נובעת מנישואין מוקדמים, בגיל מוקדם יחסית. אנו כמובן לא נביע עמדה בנושא. אך נעיר שכך או אחרת, בין אם מדובר בזוג "מבוגר" שהתגרש או בזוג "צעיר", ההליך עצמו גובה יכולת כלכלית ומנטלית כבדה.

עילות גירושין בבית דין רבני:

על פי ההלכה היהודית, ישנן עילות גירושין הקיימות בדין, לפיהן יוכלו בני הזוג להתגרש. לא ניתן להתגרש לפי ההלכה כך סתם, אלא שיש להוכיח עילת גירושין מבין העילות המוכרות. עילות הגירושין משותפות הן לגבר והן לאישה. לכן, אם מתקיימת אחת מהעילות, יוכל מי מהצדדים לדרוש מתן גט:

• מעשה כיעור – מעשה כיעור ייחשב, לדוגמא, כפגישה עם גבר/אישה זר/ה בשעת לילה מאוחרת.
• בגידה – למעשה ישנו קושי להוכחת בגידה, היות ובית הדין הרבני דורש שני עדים להוכחת הבגידה. בגידה, כשמה כן היא – אישה המקיימת יחסי אישות עם גבר אחר. בגידה אינה נוגעת למעשה של גברים נשואים, אלא רק של נשים.
• עקרות – עקרות האישה/הגבר הינה עילת גירושין.
• מומים ומחלות – כאשר בן או בת זוג נושאים עמם מום גופני שלא היה ידוע בעת הנישואין, הרי שאז עשויה לקום עילת גירושין.
• אי קיום יחסי מין – מדובר במצווה לפי ההלכה העברית. לכן, אי קיום ו\או סיפוק מיני, עשויים לשמש בתור עילה לגירושין.

תביעת גירושין והסכם גירושין:

ההבדל המהותי בין תביעת הגירושין להסכם הגירושין, הוא שאלת ההסכמה. תביעת גירושין תוגש לבית הדין הרבני על ידי הצד המעוניין להתגרש, בזמן שהצד השני מסרב. כזכור, בית הדין הרבני יעסוק בהליך גירושין, אך ורק כאשר מדובר בזוג יהודי כדין. בהגשת תביעת הגירושין, יפרט מגיש הבקשה את הסיבות שבגינן הוא מעוניין להתגרש ואת עילת הגירושין. את הבקשה יגיש לבית הדין הרבני באזור מגוריו. היות ולהליך הגירושין יש נושאים רבים הכרוכים בו, יוכל מגיש הבקשה להגיש עם הגשת תביעת הגירושין, בקשת "כל הכרוך בגירושין". כלומר, כל הנושאים הכרוכים להליך הגירושין, יידונו בבית הדין הרבני.

הסכם גירושין, לעומת זאת, עוסק במצב שבו שני הצדדים מעוניינים להתגרש ויחדיו יערכו הסכם גירושין. הסכם הגירושין גם עשוי לכלול את כלל הנושאים הנלווים להליך הגירושין: הסכמה בנוגע לחלוקת הרכוש, הסכמה בנוגע למשמורת ילדים, הסכמה בנוגע למזונות אישה וילדים. הסכם הגירושין דורש אישור מערכאה שיפוטית. לכן, יש להגיש את ההסכם לבית הדין הרבני. לאחר שהוגש ההסכם לבית הדין הרבני, האחרון יבדוק את ההסכם על פי דרישותיו וייתן את תוקף ההסכם בצורת חתימה. נבקש להבהיר, כי ללא אישור של ערכאה שיפוטית מוסמכת להסכם הגירושין, להסכם למעשה אין תוקף משפטי ומכאן, שאין יכולת להשתמש בו. ההסכם הניתן על ידי בית הדין הרבני, הוא בעל תוקף של פסק דין.

למעשה, הליך של גירושין שנערכים בהסכמה, באמצעות עריכת הסכם הגירושין, יהיה קל וקצר משמעותית מהליך הגירושין הרגיל, שכן בני הזוג מגיעים להחלטות יחדיו ומונעים מלחמות עתידיות, וויכוחים, מריבות, אמוציות וכסף רב. היות ומדובר בהליך קצר, המצריך הגשת בקשה ואישור של ערכאה משפטית, ברור כי מדובר בהליך קצר משמעותית.

כתובה כחלק מהגירושין:

אחת המחויבויות של הגבר לאישה במעמד הנישואין, היא חתימה על שטר הכתובה. שטר הכתובה למעשה מפרט את ההתחייבות של הגבר לאשתו, שעיקרן הוא ההתחייבות הכספית, במקרה שהאישה תגורש או תתאלמן. שטר הכתובה נועד בראש ובראשונה להגן על זכויות האישה בזמן נישואיה ובזמן גירושיה.

מכאן, שבמקרה שבו מגיש הגבר בקשה לגירושין, תוכל האישה להגיש תביעת כתובה. דהיינו, במסגרת התביעה, תוכל האישה לתבוע את הסכום שמופיע בשטר כתובתה. כך גם נכון במידה והאישה היא זו שמגישה את בקשת הגט ומבקשת להתגרש.

נעיר כי רבים נוטים לכתוב סכום מופרז בשטר הכתובה, שלא לצורך. מעשה זה נובע מחוסר הבנה, כי כל סכום שבו תנקוב בשטר הכתובה, יהיה הסכום שאותו עליך יהיה לשלם, בעת הגירושין. לאור האמור, מומלץ לכתוב סכום סמלי, שאינו נמוך מידי, אך שאינו גבוה מידי.

תביעת מזונות:

אב חייב במזונות ילדיו, לפי הדין העברי–דתי וכן מכוח הדין האזרחי. מזונות מחולקים למזונות מדין חובה, שכוללים את המזונות הבסיסיים וההוצאות הבסיסיות. כמו כן, ישנם מזונות מדין צדקה, שכוללים הוצאות נלוות, אך לא בסיסיות. לרוב, במסגרת גירושין, על בני הזוג להסדיר את סוגיית המזונות, בין אם בהסכמה ובין אם באמצעות הכרעה.

בחישוב סכום המזונות, ייבחנו מספר פרמטרים שנקבעו בפסיקה, לפיהם יש לקבוע את סכום המזונות הראוי. אחד מהפרמטרים החשובים לבחינה, הוא עניין המשמורת. לעניין המשמורת יש השלכות ברורות ומורכבות, שעל כל הורה שנמצא בהליך גירושין לדעת. במשמורת יש הורה ספציפי, שרוב הזמן הוא זה אשר מחזיק בילדים – ההורה המשמורן ואילו ההורה השני רואה את הילד השני בעיקר בסופי השבוע, אך עדיין האפוטרופסות שלהם שווה.

הפסיקה קבעה כי גם בזמן הגירושין, האפוטרופסות של ההורים שייכת לשניהם. אין זה משנה אצל מי מהצדדים נמצא הילד יותר. המשמעות – ההורה המשמורן לא יכול לקבל שום החלטה מהותית לגבי הילד, בלי לקבל את האישור של האפוטרופוס השני, למעט מקרים חריגים. למשל – בענייני רפואה – אם הילד צריך טיפול דחוף.

על פי סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית–אפוטרופסות, אחריות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, שמירה על נכסיו וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע לו את מקום מגוריו. למעשה, הקביעה בנוגע לסכום המזונות, בוחנת את חלוקת המשמורת באופן יחסי. בשל השוויון, אם ילד נמצא אצל הורה מסוים יותר, ברור כי ההורה השני צריך לעזור לו במימון הילד. בית המשפט, בבוחנו את נושא המזונות, יציב אל מול עיניו את עיקרון העל לפיו הוא פועל – עיקרון טובת הילד. משמע, טובת הילד היא החשובה מכל, יותר מטובת ההורים. לכן, יפסוק בית המשפט, לפי בחינת טובת הילד, בכל מקרה לגופו, מהסיבה הפשוטה, שטובתו של ילד אחד, יכולה לא להתאים ולא להיות טובתו של ילד אחר.

היות ובית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני פוסקים על פי הלכות שונות ונקודת מבט שונה, יהיה שוני מהותי גם לגבי סכום המזונות שנקבע.

נעיר כי זה מכבר, נפל דבר בישראל בכל הנוגע למזונות ילדים, במסגרת משמורת משותפת: בית המשפט העליון קבע כי מעתה, כאשר הורים מקיימים משמורת משותפת, הרי שאם אין פער משמעותי בשכר בין ההורים, יהיה עליהם להשתתף בעלות המזונות בצורה שווה.

סוף דבר:

במאמר זה בחנו את הליך הגירושין על בוריו, הצגנו את דרך פעולתו של בית הדין הרבני ואת דרך פעולתו של בית המשפט לענייני משפחה. עוד דנו בהליך הגירושין עצמו ובהבדלים בין הסכם גירושין לתביעת גירושין. לבסוף, הצגנו בקצרה חלק מנושאים הכרוכים להליך הגירושין.

לסיום נוסיף, כי בשל מעורבות נפשות פועלות בדין האישי, ההליך נעשה סבוך ומורכב יותר. כל נושא משתנה ממקרה למקרה, האינטרסים משתנים בין הצדדים וטובת הילד נכונה עבור כל ילד בפני עצמו. לכן, על מנת להצליח בהליך מורכב זה, מומלץ להיוועץ עם עורך דין מומחה בתחום דיני המשפחה ככלל ובתחום הליך הגירושין בפרט.