בוודאי יצא לכם/ן לשמוע – "כל הגברים בוגדים", "נשים לא בוגדות", "מי שבוגד כספו נלקח בהליך הגירושין" ועוד שלל ביטויים השזורים בחברה. חלקם מעידים על תפיסה חברתית וחלקם חסרי בסיס. מדובר בביטויים אשר נושאים בחובם שתי משמעויות אפשרויות, שונות בתכלית. האחת מתחום הלחימה הטקטית והשני מתחום דיני נפשות ומערכות יחסים. במאמר זה נציג את המונח "בגידה" וכן נסביר מהי המשמעות המשפטית אשר נלווית לה. יתרה מכך, במאמר זה נסקור: בגידה על פי ההגדרה המילונית, בגידה כמתואר בחוק העונשין, בגידה במערכת הנישואין, המשפחה הפטריארכלית, פוליגמיה והקשר לבגידה כיום, התייחסות הערכאות המשפטיות לבגידה במהלך ניהול הליך גירושין ועוד.

מאמר זה מובא לנוחיותכם/ן, קוראים/ות יקרים/ות ואין לראותו כתחליף לייעוץ על ידי עורך דין לענייני משפחה. כמו כן, המאמר נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות אך מכוון לשני המינים.

בגידה – הגדרה מילונית:

השימוש במונח בגידה בעת האחרונה, החל עוד בעת העתיקה, אז השתמשו במונח בגידה בהקשר של פגיעה והפרת אמונים של תושב או אזרח במולדתו. בגידה, באותו הקשר, יכולה לבוא לידי ביטוי במקרים של מתן מידע לאויב בעת מלחמה או בעתות שלום, או כל פעולה המביאה יתרון אסטרטגי ו/או מידע נחוץ לאויב המדינה.

הצמדת המילה בוגד לאדם, לוותה בגנאי רב לו ולמשפחתו, בשל ביצוע מעשה הנתפש כנתעב ביותר. כיום, מלבד המינוח המדיני, הושאל המושג "בגידה" להפרת אמון במערכת יחסים בינאישית, אם כי מדובר בהגדרה סובייקטיבית לכל זוג.

חלק מהזוגות יגדירו בגידה רק כאשר בוצעו בפועל יחסי מין, לעומת כאלו שעבורם, קיום יחסי מין, באופן חד פעמי, כ"מעידה חד פעמית", לא ייחשב כבגידה. אחרים יוכלו להתייחס לשיחות עומק ולפלירטוט עם אדם שאינו בן זוגם, כבגידה. ככלל, בגידה תיחשב, בהתאם להתייחסות בערכאות משפטיות ובהליך הגירושין (במידה והשניים נשואים), כקיום יחסי מין עם אדם שאינו בן הזוג. בחקיקה הקיימת, ישנה התייחסות לשתי הפרשנויות למילה בגידה, הן בקודקס הפלילי בעניין הפרת אמונים והן במערכות היחסים, בעיקר בהליך גירושין. על כל זאת, בחלקים הבאים במאמר הזה.

בגידה בחוק העונשין (בהקשר הפלילי):

כאמור, בגידה כהגדרה הראשונית, מתייחסת לבגידה של יחיד במדינתו. מדובר בעבירה פלילית בעלת עונשים כבדים, זאת לאור הפגיעה החזקה במדינה כולה. חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), הוא הקודקס הפלילי במדינת ישראל, אשר מתאר מספר סוגים של "בגידות" בהקשר להפרת אמונים, זאת בשבעה סעיפים בחוק. אלו הם הסעיפים:

סעיף 97 לחוק העונשין – מתאר סיטואציה של פגיעה בריבונות המדינה או בשלמותה. על פי סעיף החוק, אדם העושה מעשה לפגיעה בריבונותה של מדינת ישראל, בכוונה תחילה, או שהביא לכדי מצב שכזה, דינו מיתה או מאסר עולם. אלו הם העונשים הקשים ביותר המובאים בחוק העונשין ומכאן ניתן ללמוד על גינוי המעשה.

סעיף 98 לחוק העונשין – מתאר מצב שבו אדם גרם למלחמה. בהתאם לסעיף החוק, אדם שהביא לכדי גרימת פעולה צבאית נגד ישראל, דינו 15 שנות מאסר. אם אותו אדם התכוון לסייע לאויב, דינו מיתה או מאסר עולם.

סעיף 99 לחוק העונשין – מדבר על סיוע לאויב במלחמה. על פי סעיף החוק, אדם שסייע לאויב בדרך זו או אחרת, לרבות מסירת ידיעה לאויב, או עשה מעשה תוך כוונה שיגיע לאזניו של האויב, זאת במלחמתו נגד ישראל, דינו מיתה או מאסר עולם.

סעיף 100 לחוק העונשין – מתאר סיטואציה של גילוי על החלטה לבגוד. אדם שיגלה כי היה בכוונתו לבצע את האמור בסעיפים, בסעיפים הקודמים המתוארים לעיל, 97, 98, 99 דינו 10 שנות מאסר.

סעיף 101 לחוק העונשין – עוסק בנסיבות של שירות בכוחות האויב. אזרח ישראלי או כל אדם שחייב בנאמנות לישראל (לרוב מתבטא בשירות צבאי), ששירת בכוחות המזוינים של האויב, דינו 15 שנות מאסר.

סעיף 102 לחוק העונשין – מתאר סיטואציה של סיוע לשבוי מלחמה. אדם שסייע לשבוי מלחמה להימלט ממקום כליאתו או ניסה לעשות זאת, דינו 15 שנות מאסר. מי שהתרשל בתפקידו וכתוצאה מכך ברח שבוי מלחמה, דינו 3 שנות מאסר.

סעיף 103 לחוק העונשין – עוסק בעבירה של תעמולה תבוסתנית. אדם שהפיץ דברי תעמולה בעת לחימה, בכוונה לגרום לבהלה בציבור ו/או לערער את רוחם של חיילי צה"ל, דינו 5 שנות מאסר. אם עשה זאת במטרה לפגוע בביטחון המדינה, דינו 10 שנות מאסר.

בגידה במערכת נישואין:

כאמור, בגידה בין בני זוג היא מונח סובייקטיבי. לא כל מעשה ייתפס על ידי זוג מסוים או אפילו על ידי אחד מבני הזוג כבגידה ואילו לאחרים, תיחשב הסיטואציה כ"יהרג ובל יעבור". תפיסת הבגידה כדבר הדורש גינוי, הוא ככלל – תלוי תקופה וחברה. בעבר, גבר בוגד יכול היה להיחשב בתור סימן סטטוס "וגבריות" ולכאורה ככזה שיכול ל"השיג" מספר נשים במקביל.

נשים לעומת זאת, גונו באופן אוטומטי על מעשיהן. כפועל יוצא, נגזרו סנקציות ארוכות טווח בנוגע לממזרות, במידה והגיח ילד לעולם ממעשה הבגידה. גבר נשוי המקיים יחסים עם אישה שאינה אשתו, פרי אהבתם לא יחשב כממזר. בעבר, במקרי ממזרות, הוגלו הילד והאם, לאור מעשי האם בדמות "בעילת זנות". כיום, תפיסת הבגידה תלויה בליברליות החברה שבה היא מתקיימת. אוכלוסיות שמרניות יותר, לא יקלו ראש בסיטואציה שכזו בתא המשפחתי, לעומת אוכלוסיות ליברליות יותר, שלעיתים יבחרו להבליג, על ידי טיפולים זוגיים כאלה ואחרים. המצב החברתי הוא לרוב כזה ה"מכיל" בגידה של גבר, אשר אינו יכול לשלוט ביצרו, לעומת אישה, הנתפסת כזולה, שאינה יכולה לחזור בה ממעשיה. אחת הסברות לכך, היא הכלת נשים רבות את מעשי הגברים הבוגדים, במטרה לשמר את התא המשפחתי, שהוא בעיניהן ערך עליון, לעומת גברים, שבגידה של בת הזוג מסתמנת בעיניהם כפגיעה ממשית באגו הגברי. ומכאן, ההתייחסות השונה של הצדדים למקרי הבגידה, אשר היא זו המובילה לתפיסה השונה בין בגידה של גבר, מול בגידה של אישה.

מעת לעת, מחקרים מנסים לנתח את הסיבות לבגידה במערכת יחסים. באופן מפליא, הרבה מקרים אינם נוגעים לאי אהבת בן הזוג, אלא לחוסר רגשי ואישי. בפסיכולוגיה הוכר הצורך במילוי חסך, שהוא שונה בין גברים ונשים. נשים לרוב ירצו למלא פער רגשי, נאהבות ותחושת חיזור, שאינם מתמלאים במערכת היחסים הקיימת. גברים, לעומתן, יחפשו למלא אחר יצר מיני, ריגוש והעלאת האגו הגברי. עוד הוכרו מקרים, שבהם בני הזוג מעוניינים, בתת המודע, להיתפס בשעת מעשה, זאת במטרה לעורר את בן הזוג וכדי שזה ישלים את הפערים החסרים ובמטרה לקיים מערכת יחסים שלמה יותר.

"משפחה פטריארכלית" ופוליגמיה:

אין להפריד בין התפיסה הפטריארכלית לבין התפיסה החברתית של מעשה הבגידה. המושג "משפחה פטריארכלית", נוגע לתא משפחתי של אב, אם וילדיהם, שבו האב הינו בעלים של ילדיו ואשתו, כמעיין קניין שברשותו. מנגד, המונח הנגדי עוסק בריבוי נישואין אשר היה מוכר בכל הדתות. בדת היהודית, קיימת כיום מחלוקת בין רבנים שונים. רובם טוענים שאין זה מקובל עוד. באסלם, הדבר מקובל עד ימינו אנו וניתן לראותו בארץ בפזורות הבדואיות. חשוב לציין כי בארץ קיים איסור על ריבוי נישואין וזאת בחוק העונשין, סימן ח', בסעיף 176 לחוק: "נשוי הנושא אישה אחרת ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם – מאסר חמש שנים".

התייחסות לבגידה בערכאות השונות:

בערכאה הדתית, דהיינו – בתי הדין הרבניים, ישנו הבדל ברור בין התייחסות לגבר בוגד במהלך הנישואין, לבין אישה הבוגדת במהלכם. אין ספק שבשני המקרים התופעה מגונה, אך ההשלכות בגין בגידת האישה חמורות יותר ומהוות עילה בפני עצמה לגירושין ולסנקציות נוספות ועל כך נרחיב בהמשך. בערכאה האזרחית, שהיא בית המשפט לענייני משפחה, אין ממהרים להתערב בעניינים הפרטיים של בינו לבינה. ועל כך, בהתייחסות בית המשפט בפסק הדין ע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו]: "ההתחייבות בין בני זוג לקבל על עצמם את האיסור של "לא תנאף" היא במישור החברתי–מוסרי–דתי, אך אין לייבאה אל תוך המשפט. הדין הנזיקי אינו חרב התלויה מעל מיטת בני הזוג ועוולת הרשלנות אינה "הנוסע השלישי" הנחבא בין הסדינים, בבחינת נטע זר אשר עלול לפתע להתעורר מתרדמתו ולרמוס את הפינות האינטימיות–רגשיות ביותר של בן אנוש".

הליך הגירושין ועילותיו – ביניהן עילת הבגידה:

ראשית, יש להכיר את הערכאה הנוגעת להליך הגירושין של יהודים בישראל, שהיא בית הדין הרבני, כאשר הסמכות המוקנית לערכאה זו, לשפוט בכל הנוגע לדיני אישות, היא סמכות בלעדית מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג–1953 (להלן: "חוק בתי דין רבניים"). בבית הדין הרבני שופטים דיינים, אשר ממונים בוועדת דיינים הדומה לוועדת שופטים. מלבד הידע המשפטי, לאלה יש הכרה ובקיאות בהלכות הדת היהודית ובדרכי השפיטה לפיהן. בישראל קיימים 12 בית דין רבניים, הפרוסים ברחבי הארץ. ערכאת הערעור הינה בית הדין הרבני הגדול הממוקם בירושלים.

בגידה – והסכם שלום בית:

הסמכות הבלעדית הנתונה לבתי הדין הרבניים, קשורה ברובה לתפיסת הדתית, לפיה נישואים הינם ערך עליון ביהדות ושמירתם חשובה מנשוא. אי לכך, בתי הדין הרבניים רואים בגירושין כמוצא אחרון לבעיותיהם של שניים. לרוב, אם אין סיבה ממשית (עילה – עליה נדון בהמשך) לפירוק קשר הנישואין, יפנו בתי הדין הרבניים את הזוג לבצע "הסכם שלום בית". זהו הסכם המסדיר פעולות שגרה והתנהלות בין בני הזוג, החל מהסדרי ניקיון ועד לקיום יחסי מין. הסכם זה משתנה בין כל זוג וזוג וזאת לפי הפערים העולים ממערכת היחסים ביניהם.

להסכם זה מוגדר זמן ביצוע והוא "תקופת הביניים", שבה מופעלות סנקציות כנגד מפר ההסכם, לדוגמא: צו עיכוב יציאה מהארץ, עיקול חשבונות וחיוב מגורים בדירה של השניים. בקשה להסדר שלום בית יכולה להיות מוגשת על ידי אחד הצדדים (זה שלא הגיש את תביעת הגירושין), במטרה לנסות ולשקם את מערכת הנישואין. עם זאת, נעיר כי מקרה מצער הינו הגשת התביעה במטרה להתיש את הצד השני ולזכות בעליונות בניהול תיק הגירושין וזאת על ידי הפעלת סנקציות שלא לצורך ולמטרה שאינה כנה. זאת בהתחשב בכך שבית הדין הרבני ממהר לאשר תביעות אלו, בשל חשיבות שמירת הנישואים. במידה ותקופת הביניים אינה צולחת, ימשיכו בני הזוג להליך הגירושין ונגזרותיו, כלומר, חלוקת רכוש, משמורת ילדים (במידה ויש משותפים), מזונות ועוד.

עילות גירושין בבית הדין הרבני:

הליך הגירושין חל על זוגות שנישאו כדת משה וישראל. אלו שאינם נשואים על פי דת , יבצעו את הליך "התרת נישואין" בבית המשפט לענייני משפחה. הליך הגירושין עצמו, הנעשה בבית הדין הרבני, כולל את הסכמת השניים לגירושין (בעדיפות על הסכמת הגבר) ולקיימות של עילת גירושין, שהיא הסיבה שבגינה מאפשרת הדת היהודית להתיר קשר נישואין. על מנת להוכיח את קיומה של העילה, יערכו השניים הצגת ראיות וטיעונים לבית הדין הרבני. כמו כן, נעיר כי תביעת גירושין בבית הדין הרבני תתנהל בנוכחות של 3 דיינים. לאחר הוכחת שני החלקים, יורה בית הדין על מתן גט, שהוא האסמכתא הדתית לסיום הנישואין. מתן הגט ייעשה באקט דתי סמלי, שבו הגבר "יגרש" את אשתו מבעלותו, על ידי חזרה על המילה "מגורשת" 3 פעמים.

כאמור על מנת לאפשר גירושין בין שניים, יש צורך להוכיח קיום עילת גירושין המוכרת ומתוארת בדין העברי. להלן, העילות על פי ההלכה:

עקרות – מדובר בעילה שיכול לטעון אותה הגבר, או לחילופין, האישה. במידה והזוג נשוי מעל 10 שנים, יוכלו לטעון את עילת העקרות, גם אם מבחינה רפואית, לא צוין כי אחד מהם עקר. הדין הדתי מחייב ניסיון של 10 שנים לפחות, לפני שימוש בעילה הנ"ל.

מומים ומחלות – עילה זו, גם היא יכולה להיטען על ידי שני בני הזוג. באם היו לאחד מבני הזוג מומים או מחלות, אשר בן הזוג לא ידע על קיומם לפני החתונה או לא יכול היה לדעת, אזי בית הדין הרבני יכול להורות על גירושין. אם המחלה החלה או שבן הזוג החולה גילה עליה במהלך הנישואין, עילה זו איננה תקפה או מתקיימת.

מעשה כיעור – עילה זו נטענת על ידי הגבר כנגד אשתו בלבד. מעשה כיעור מוגדר על ידי בית הדין הרבני, כמעשה שאישה צנועה לא תעשה כאשר היא נשואה. ניתן לפרש זאת כחשד לבגידה. על פי הדין הדתי, דומה כי נוכחות של גבר ואישה בחדר סגור, לרבות במקום עבודה, תוכל להיחשב או להיחשד כמעשה כיעור. מקרים שתוארו בהיפוכם, כלומר, גבר שנהג בדרכים כאלה, לא יהוו עילת גירושין.

בגידה – עילה הנטענת על ידי הגבר כנגד אשתו בלבד ולא להיפך. מדובר בבגידה ברורה עם ראיות לביצועה, דהיינו, קיום יחסים אינטימיים, אחרת היה נתפס הדבר כמעשה כיעור. על פי ההלכה הדתית, בגידה הינה מעשה ניאוף של האישה עם גבר שאינו בעלה וזוהי "בעילת זנות". כאשר מוכחת הבגידה לבית הדין הרבני, האישה אסורה "לבעלה ולבועלה", כלומר – מדובר בעילה המחייבת גירושין באופן חד משמעי. במידה ויחזור בו הגבר מהחלטתו להתגרש, לא יאפשרו בתי הדין הרבניים את חזרתו לאישה. זאת ועוד, אם האישה תרצה להתחתן בעתיר עם הגבר שעמו בגדה בבעלה, לא תוכל לעשות כן, מכיוון שירשם במרשם בתי הדין הרבני ויחול איסור נישואין עליה אתו. כל אלה לא תקפים על גבר בוגד. כלומר, אם גבר יבגוד, הדבר לא יהווה עילה לגירושין.

אי קיום יחסי מין – עילה זו נטענת על ידי האישה כנגד בעלה. על פי ההלכה, הגבר מחויב לקיים עמה יחסי מין וזאת לפי "כסותה ועונתה לא יגרע". הביטוי מתייחס לכלכלה, מלבוש ומגורים, אך לפי פרשנים, גם לסיפוק מבחינה מינית. על מנת להפעיל עילה זו, צריכה להיות סיבה ממשית וחריגה והיא גבר הסובל מאימפוטנציה או ממחלות שאינן מאפשרות לו לקיים יחסי מין כסדרם.

סיכום:

במקרה של בגידה, עשויות להיות השלכות משפטיות, לאור הכפפת הדין העברי–דתי, על דיני האישות בישראל. כמו כן, אין ספק שמדובר בפגיעה במערכת היחסים. באם תופנה הסיטואציה להליך גירושין, יש להכיר את הנגזרות של בגידה על ההליך המשפטי – העוסק בגירושין. אי לכל אלה, מומלץ להיוועץ בעורך דין לענייני משפחה, אשר יוכל לכוון את הפונה, הן בבחירת הערכאה הרלוונטית והמטיבה על מצבו והן בניהול ההליך הראשי והסתעפותו.