המשפט הישראלי מגלה רגישות יתרה, לאור הצורך בהכלה ורגישות, בכל הנוגע לטיפול בענייני אימוץ ילדים. עם זאת, בשל ההחלטות הקריטיות המתקבלות במסגרת הליך אימוץ, מעורבים גורמים רבים בתהליך האימוץ, כל אחד בתחומו. הגורמים האלו עשויים לסרבל ולהאריך את ההליך.

אי לכך, חשוב להכיר את הנושא באופן מקיף על כל פרטיו. בהתאמה, במאמר שלהלן נעסוק בנושאים הבאים: נסביר מי הם הורים ביולוגיים ומי הם הורים משפטיים, מהו חוק אימוץ ילדים, מהן סמכויות השיפוט בענייני אימוץ, באילו מקרים ניתן לאמץ, מה תפקידו של השירות למען הילד, מהי משמעות המונחים "בר אימוץ" וכן "הסכמה הורית", מה ההבדלים בין אימוץ סגור לאימוץ פתוח, מה כולל תהליך אימוץ בארץ ובחו"ל, הצורך בהסכמת המאומץ וכן איסור גילוי אודות אימוץ.

מאמר זה מובא לנוחיותכם/ן, קוראים/ות יקרים/ות ואין לראותו כתחליף לייעוץ של עורך דין לענייני משפחה.

הורים ביולוגיים אל מול הורים משפטיים:

המשפט מבחין שני סוגים הורים: הורים ביולוגיים – שהם ההורים הטבעיים של הילד, מולידיו והורים משפטיים – אשר משמשים כאפוטרופוסים של הילד. במילים אחרות, הם ההורים אשר אחראיים לגידולו וכל החלטה בעניינו תעשה על ידם. כאשר מדובר בילד אשר גדל בקרב משפחתו הטבעית והביולוגית, אלו יהיו גם הוריו המשפטיים. האבחנה בין הורים משפטיים להורים ביולוגיים, תיערך כאשר יש שינוי במשפחתו של הילד ובגידולו, כלומר – כאשר מתקיים הליך אימוץ. נעיר כי הבחנה זו חשובה, מכיוון שהמשפט הישראלי, בשונה ממדינות אחרות, מאפשר רישום סוג אחד של הורים מבין השניים. אופי אימוץ הינו "אימוץ סגור", שעליו נרחיב בהמשך המאמר.

דיני אימוץ ילדים בישראל:

החוק המסדיר את כל הנוגע לאימוץ ילדים בישראל, הינו חוק אימוץ ילדים, התשמ"א–1981, (להלן: "חוק האימוץ"). עיקרון העל העומד בפני בית המשפט בנושאים הקשורים לאימוץ, הינו טובת הילד המאומץ. עקרון זה מתואר כבר בתחילתו של חוק האימוץ, בסעיף 1ב: "בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות". בנוסף, חוק האימוץ מוסיף תנאים לאימוץ והם: גיל המאמץ – המאמץ צריך להיות מבוגר מהמאומץ ב-18 שנים ולא יותר מ-43 שנים. אם מדובר בזוג – יש לחיות ביחד לפחות שנתיים וכן חייבת להיות הכנסה קבועה המאפשרת את כלכלתו של המאומץ, התקיימות תנאי מגורים סבירים עם אפשרות לחדר פרטי למאומץ וכן היעדר רישום עבר פלילי בעבירות מין או אלימות הנוגעות לקטינים. כל סוג עבירה אחר ייבחן, אך לא ייפסל על הסף. חריג נוסף נוגע לדתם של ההורים המאמצים, שחייבת להיות דתו של הקטין. תנאי אחרון הוא, כי בריאותם הפיזית והנפשית של ההורים – צריכה להיות תקינה.

סמכות השיפוט במסגרת דיני אימוץ ילדים:

סעיף 26 לחוק האימוץ מגדיר מהי הערכאה הדנה בכל הנוגע לאימוץ ילדים, שהיא בית המשפט לענייני משפחה. האחרון גם מקבל סמכויות של בית למשפט לנוער, לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך–1960, זאת כאשר דן בנושא אימוץ בלבד. זאת ועוד, גם בית הדין הרבני רשאי לדון בענייני אימוץ, אך רק כאשר מתקיים אחד מהסייגים הבאים: "ההורים או המאמצים, לפי עניין, הסכימו בכתב לסמכות שיפוטו של אותו בית דין" או "המאומץ הסכים בכתב לסמכות שיפוטו של אותו בית דין ואם לא היה המאומץ מסוגל להבין בדבר או היה למטה מגיל 9 – הסכים לכך היועץ המשפטי לממשלה".

השירות למען הילד:

השירות למען הילד הוא יחידה אשר פועלת תחת משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, אשר פועל בסמכותו וכפיפותו של חוק האימוץ. ארגון זה אחראי על כל נושא האימוץ בארץ, לרבות אימוץ בין–ארצי. השירות למען הילד גם אמון על נושא הפיקוח על העמותות המקשרות בין המאמצים למאומץ וזאת כדי למנוע אימוץ בלתי חוקי וחטיפת ילדים.

הארגון הוקם בשנית 1981 ובראשותו עומדת פקידת סעד. סניפיו פרוסים ברחבי הארץ, בערים אלו: חיפה, ירושלים, באר שבע ותל אביב. תחומי העיסוק השוטפים בארגון זה: טיפול וסיוע לנשים שהרו מחוץ לתא משפחתי, טיפול ומציאת מגורים עבור תינוקות שנולדו מחוץ למסגרת נישואים, סיוע לקטינות הרות וטיפול בילדיהן וכן הדרכה וסיוע למשפחות מאמצות והכוונה בכל תהליך האימוץ. בשל ריכוז נושא האימוץ במסגרת הארגון, הרי שבשירות למען הילד נשמרים כל תיקי האימוץ ושם יכול ילד מאומץ, בהגיעו לגיל 18, לפתוח את תיק האימוץ ולראות מי הוריו הביולוגיים, כאשר זכות זו כפופה לאישור של פקיד סעד, אשר יכול לאסור על כך, בנסיבות מסוימות ומיוחדות.

באילו מקרים יבחרו זוג או יחיד לאמץ ילדים:

אימוץ ילדים הינו פתרון למגוון מגבלות אשר מונעות מאדם להיות הורה. אימוץ ילדים יהווה פתרון לזוגות אשר נמנעה מהם היכולת הפיזית, להיכנס להריון. מבין האפשרויות העומדות לפניהם: אם פונדקאית, טיפולי פוריות ועוד וכן עומדת בפניהם האפשרות לאמץ ילד.

המקרים הנוספים שנויים במחלוקת וניתן לראות דיון רב אודותיהם בבתי המשפט, בתקשורת ובחברה והם – במקרים של זוגות חד מיניים. בשל אי ההכרה בנישואיהם של אלו, הם אינם עומדים בקריטריונים הנוקשים לאימוץ ופרוצדורת האימוץ קשה כפליים בעניינם. לא נרחיב בנושא זה, מכיוון שמדובר בנושא רחב מאוד וכן עתידים להתקיים שינויים בנושא, ככל הנראה.

יש גם הורים המבקשים לאמץ ילדים מטעמים מוסריים, גם במקרים שבהם יש ברשותם ילדים ביולוגיים. הורים הפועלים באופן האמור, בוחרים לאמץ ילדים כאקט מוסרי ומתוך רצון לסייע ולפתח ילד שמציאות החיים הביאה אותו להיות לבד בעולם.

את מי ניתן לאמץ – "בר אימוץ" והסכמת ההורים:

סעיף 13 לחוק האימוץ מונה את האפשרויות שבהן יוגדר ילד כ"בר אימוץ" (זאת אומרת, ילד שניתן לאמצו. ככלל, על מנת לאמץ ילד, יש לקבל את הסכמת שני הוריו הביולוגיים, כמתואר בסעיף 8 לחוק האימוץ: "לא ייתן בית משפט צו אימוץ אלא אם נוכח שהורי המאומץ הסכימו שהילד יאומץ או שהוא הוכרז כבר אימוץ..".

הסכמת ההורה – גם היא מתוארת בחוק האימוץ ומחייבת: הסכמה מדעת לאחר שהובא כל המידע הרלוונטי בעניין האימוץ בפני ההורה וכן – ההסכמה צריכה להתקבל לפחות 7 ימים לאחר לידת המאומץ (זאת כדי למנוע החלטות שיכולות לנבוע מדיכאון אחרי לידה, או הלם התחלתי כאשר התינוק הגיח לעולם), אך גם לכך קיימים חריגים.

בית המשפט יוכל לקבל החלטת הורה בצו, גם אם לא חלפו 7 ימים, אך זאת בעיקר במקרים שבהם מסתירים הורי המאומץ את הלידה והשארת התינוק תחת חסותם במהלך 7 ימים, תסב להם פגיעה משמעותית. לדוגמא: חרדית שיולדת לפני הנישואים וחוששת מגינוי במגזר שבו היא חיה, או קטינה אשר דבר ההולדה וגילויו, עלול לגרום להשלכות הרות משקל בעניינה. לחלופין, הסכמת ההורה לאימוץ, תינתן באחת הדרכים הבאות: בפני שופט או דיין ועובד סוציאלי, או בפני משפטן ועובד סוציאלי. כאשר מדובר בהורה קטין ובשונה מחוקים אחרים במשפט ישראלי, לא יהיה צורך בהסכמת האפוטרופוסים שלו, אלא באישורו של בית המשפט, כאשר האחרון יבחן את הבנת הקטין בדבר מסירת ילדו.

כמו כן, ישנם מקרים שבהם האם אינה מעוניינת למסור את פרטי האב, אך על המדינה, מוטלת החובה לנסות לאתרו באמצעים סבירים. כלומר – על המדינה מוטלת חובה לברר באופן סביר אודות אב הילד ולנסות ולקבל הסכמתו לדבר האימוץ. לצערנו, במקרים רבים, גברים שלא היו מודעים ללידה, דרשו אחריה את זכות האבהות הניתנת להם על פי חוק, מה שגרר הליכים משפטיים מורכבים וקשים מאוד, מבחינה רגשית.

כך גם בהתאמה, המקרים שבהם יקבע בית המשפט כי הילד הינו "בר אימוץ", ללא מתן הסכמה מההורה, הם:

• אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה.
• ההורה הוא אבי הילד, אך לא היה נשוי לאמו ולא הכיר בילדו וסירב לקבלו לבית מגוריו.
• ההורה מת או הוכרז פסול דין או שהאפוטרופסות שלו נשללה ממנו.
• ההורה הפקיר את הילד ונמנע, ללא סיבה סבירה, לקיים קשר אתו במשך 6 חודשים או נמנע מלמלא את חובותיו כלפי הילד.
• ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו ולא נראה אופק שיקום בעניינו.
• כאשר הסירוב נובע ממניעים בלתי מוסריים או ממטרה שאינה חוקית.

האימוץ בישראל – אימוץ סגור מול אימוץ פתוח:

קיימים שני סוגי אימוץ עיקריים המוכרים בעולם והם: אימוץ פתוח ואימוץ סגור. אימוץ סגור הוא כאשר בתום הליך האימוץ, נמחקים הוריו הביולוגיים של המאומץ ונרשמים הוריו המשפטיים. הקשר להורים הביולוגיים מתנתק לחלוטין, לא רק משפטית אלא גם פיזית. ילד מאומץ לא יוכל להכיר את הוריו הביולוגיים אלא בהגיעו לגיל 18 ורק אם ישקול לפתוח את תיק האימוץ. אימוץ סגור הוא האימוץ המקובל בארץ וזאת בשל המלצת השירות למען הילד ותפיסתו, כי יציבות בחיי הילד היא מסגרת ברורה של התא המשפחתי השכיח ובדגש על אב ואם נשואים (ביקורת רבה הובאה על תפיסה זו, אך לא נרחיב על כך).

מנגד, באימוץ פתוח, כן מתקיים קשר עם ההורים הביולוגיים. בראש ובראשונה, הוריו המשפטיים, דהיינו המאמצים, הם האפוטרופוסים של הילד והם המחליטים בעניינו. אך הקשר עם ההורים הביולוגיים לא נפסק ולא אחת, נמשכים מפגשים בין ההורים הביולוגיים לילד המאומץ, בהתאם להוראות בית המשפט ושגרת החיים.

תהליך האימוץ בישראל:

את תהליך האימוץ ניתן לפרק ל-3 חלקים עיקרים והם: הכרזה על הילד כ"בר אימוץ", יצירת הורות משפטית ותוצאת האימוץ. על הכרזתו על הילד כבר אימוץ, דנו במאמר זה, תחת הכותרת "את מי ניתן לאמץ". בקצרה, יש לראות אם קיימת עילת אימוץ לפי ס' 13 לחוק האימוץ ולאחר מכן על בית המשפט או בית הדין הרבני (מי שדן בעניין) להפעיל שיקול דעת על פי טובת הילד הספציפי. מדובר בתנאים מצטברים. רק כאשר אכן קיימת עילה, מפעילים שיקול דעת.

השלב השני הינו יצירת הורות משפטית. שלב זה יכלול בחינה, האם עומדים ההורים המאמצים, או המבקשים לאמץ, בתנאי האימוץ. לאחר מכן תיקבע תקופת מבחן של 6 חודשים, שבה יתגורר הילד בבית של המועמדים לאמץ. ההליך יכלול בחינה דקדקנית של עובד סוציאלי ולאחריו יבחנו את ההתאמה בין ההורים לקטין בר האימוץ. יש לציין כי במקרים מסוימים יבחנו את הסכמתו של הילד בעניין ההתאמה. נרחיב על כך בהמשך המאמר.

השלב השלישי בתהליך, בא לידי ביטוי במונח הנקרא "תוצאות האימוץ". במידה וקיימת התאמה בין ההורים לקטין, יעבור הילד אל חסותם של ההורים המאמצים, על כל המשתמע מכך מבחינה משפטית. כמו כן, זכויות וחובות תוטלנה על ההורים המאמצים, כמתואר בסעיף 16 לחוק האימוץ: "אימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו ואולם – (1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות; (2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לענייני נישואין וגירושין; (3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965.

על אף כל האמור בתהליך האימוץ. ישנו סייג המתייחס למקרה של חרטה של הוריו הביולוגיים של המאמץ. לפי סעיף 16 לחוק האימוץ, רשאי ההורה לשנות דעתו, כל עוד לא חלפו 60 יום מהמסירה להורים מאמצים. מצד אחד, הסעיף נועד לאפשר להורים הביולוגיים להתחרט על מעשיהם ומצד שני, לא לגרום נזק רב מדי לילד המאומץ, לאחר שהתרגל למצב הקיים בהגיעו להורים מאמצים.

חשוב להעיר כי נקודת המוצא בדיני האימוץ, שגם באה לידי ביטוי בחוק האימוץ, היא כי כל העומד לנגד עיניו של בית המשפט, הוא טובת הילד, אם כי לא ניתן שלא להתייחס לכאבם של הורים מאמצים, אשר גם עברו תהליך ארוך ומפרך.

הסכמת המאומץ להליך האימוץ, באילו מקרים?

חוק האימוץ, מחייב את בית המשפט להקשיב למאומץ ולהניח לו להביע את דעתו בעניינו. סעיף 7 לחוק האימוץ דן בחובה זו, אשר קובעת כי על הערכאה הדנה בנושא – לקבל את הסכמתו של ילד מועמד לאימוץ בהגיעו לגיל 9. לא מן הנמנע, כי כאשר יתרשם בית המשפט כי הילד אכן מבין את משמעות הליך האימוץ אף לפני גיל 9, יוכל לקבל את הסכמתו גם אז. אולם ישנם מקרים שבהם בית המשפט רשאי לתת צו אימוץ גם ללא הסכמתו וזאת לפי תנאים מצטברים, כפי שקובע חוק האימוץ: "אולם רשאי בית המשפט, לאחר ששמע את המאמץ ועובד סוציאלי לפי חוק האימוץ, לתת צו אימוץ בלי לגלות את דבר האימוץ למאומץ אם שוכנע שנתקיימו שלוש אלה:(1) המאומץ אינו יודע כי המאמץ אינו הורהו;(2) כל הסימנים מעידים שהמאומץ רוצה בהמשך הקשר עם המאמץ;(3) טובת המאומץ דורשת שלא לגלות לו את דבר האימוץ."

תהליך אימוץ מחו"ל:

תהליך האימוץ מחו"ל, כולל את שלושת השלבים המובאים בחקיקה. עם זאת, במסגרת אימוץ בין–ארצי, ניתן דגש רב למספר נסיבות מקדימות. ככלל, יש להבין את הסיבה שבגינה יתרחש אימוץ ילד מחו"ל. הסיבה לכך הוא הפער הגדול בין המבקשים לאמץ, לבין הילדים המוכרזים כברי אימוץ. במדינות רבות ברחבי העולם, בעיקר במדינות נחשלות, אין האימוץ פופולארי וכן לא פעם קיים קושי באחזקה וכלכלת ילד ולכן, קיים שם מאגר של ילדים ברי אימוץ.

יש להעיר, כי לא פעם, במדינות עולם שלישי, קיימים מקרים של חטיפת ילדים, כמובן ללא ידיעת ההורים, כדי להניב רווחים. לכן, החוק בארץ ובפרט השירות למען הילד, בוחנים בקפידה את תהליך האימוץ מחו"ל ובודקים האם העמותה שדרכה בוצע ההליך, פועלת בצורה חוקית. הגבלה נוספת במסגרת אימוץ בין–ארצי, היא גיל המאומץ מחו"ל, העומד על 6 חודשים ומעלה וזאת כדי לאפשר לאם הביולוגית להתחרט, במקרים חריגים. כאמור, אימוץ בין–ארצי נערך באמצעות עמותות אשר מפוקחות על ידי השירות למען הילד.

איסור גילוי על זהות ההורה/קטין:

סעיף 34 לחוק האימוץ קובע איסור מוחלט על גילוי אודות היות הילד מאומץ. על סעיף זה דנים רבות בחברה, מכיוון שיש לכאורה מדיניות הסתרה של פרט רלוונטי. מנגד, חדירה לפרטיותו של הילד המאומץ עלולה להסב לו נזק נפשי וכן להביא לכדי ערעור בטחונו. אלו הטענות בנושא ואנו, כמובן, נימנע מלהביע עמדה בנושא.

עם זאת, לפי הסעיף המוזכר לעיל, הדין הוא כי אדם אשר מפרסם שלא כדין, ללא רשות בית המשפט, את הפרטים הבאים: שמו של המאמץ או המאומץ, שמו של הורה ביולוגי, שמו של מועמד לאמץ או כל דבר שעלול להוביל לזיהוי, דינו 6 חודשי מאסר. בתיקון הוסיפו לא רק את עניין הפרסום, אלא גם גילוי. סייג לאישום בעבירה, בא לידי ביטוי במקרה שבו בית המשפט יבחר להורות על הפרסום וזאת רק אם יהיה סבור כי הדבר לטובתו של המאומץ.

סיכום:

תהליך אימוץ ילדים, על כל סעיפיו וסייגיו, מחייב את המעוניינים באימוץ ו/או את אלו המעוניינים למסור לאימוץ, להכיר את כל ההתניות וההוראות הנוגעות להליך וכן את הזכויות המגיעות להם ואת החובות המוטלות עליהם. מכיוון שמדובר בהליך מורכב, רגשי ומשמעותי מאוד, אזי ההליך מערב גורמים רבים. לדעתנו, מומלץ שבכל הנוגע לפן המשפטי, המעורב ילווה בעורך דין לענייני משפחה, אשר יוכל להטיב עם מצבו של הנעזר ולהקל עליו, לפחות בפן המשפטי המסובך.